החלטה בתיק רע"א 3848/12

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"רק' ורדי ו-ר' לבהר שרון) בע"א 1741-09-10 שניתן ביום 26.1.2012 בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ר' ערקובי) בת"א 42636/03 שניתן ביום 22.4.2010.

תמצית העובדות והליכים קודמים

1.        המבקשת היא בעלת זכויות חכירה בבית בעיר חולון. בשנת 2003 הגישה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה בה טענה כי המשיבים 2-1 (להלן: השכנים) פלשו לביתם של המשיבים 9-8. כן טענה המבקשת כי בשנת 1979 בנו השכנים תוספות בניה שלא כדין, תוך הריסת חלקים בביתה של המבקשת וגרימת נזקים לרכושה, כולל ערעור יסודות ביתה. המבקשת טענה עוד כי המשיבים 7-3, שהם צאצאי השכנים, נהגו כלפיה בבריונות, איימו עליה וגרמו לה נזקים. בהתייחס למשיבה 10 (להלן: העירייה) טענה המבקשת כי חרף פניותיה החוזרות ונשנות נמנעה העירייה מלאכוף צו הריסה המתייחס לבנייה הבלתי חוקית שביצעו השכנים. בית משפט השלום מינה את הגברת בלה כדריה כמומחית מטעמו (להלן: המומחית). המומחית קבעה בחוות דעתה כי השכנים לא פלשו לשטח בו מחזיקה המבקשת וכי המשיבים לא גרמו לנזקים למבקשת כיוון שמרבית הליקויים הנטענים בביתה של המבקשת נובעים ממעשים שביצעה המבקשת עצמה או מי מטעמה. המומחית קבעה עוד כי נזקי הליקויים הקשורים לפעולות השכנים מסתכמים בסך של 575 ש"ח בלבד. המומחית נחקרה על חוות דעתה, ובמסגרת זאת דחתה למעשה את כל הטענות שהעלתה המבקשת. לאחר מכן נעתר בית משפט השלום לבקשתה של המבקשת להגיש חוות דעת משלימה מטעמה, וזאת חרף התנגדות המשיבים לכך, אך התנה את הגשת חוות הדעת בתשלום הוצאות בסך של 7,000 ש"ח (להלן: ההחלטה הראשונה). המבקשת לא עמדה במועדים שנקבעו על ידי בית המשפט להגשת חוות הדעת מטעמה. לאחר מכן דחה בית המשפט את בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת חוות הדעת מטעמה, וזאת עקב כך שהמבקשת לא שילמה את ההוצאות שהוטלו עליה ועקב התמשכותו הניכרת של ההליך (ההליך החל עוד בשנת 2003, והבקשה להארכת מועד הוגשה בשנת 2009). בית המשפט ציין גם כי אפילו לפי חוות הדעת שביקשה המבקשת להגיש מטעמה, עומדים הנזקים שנגרמו לה על סך של 36,000 ש"ח, בעוד שסכום התביעה עמד על 860,000 ש"ח.

2.        בסופו של יום קבע בית המשפט כי המבקשת לא הוכיחה מאומה מטענותיה ולא הביאה כל ראייה המצביעה על כך שהמשיבים או מי מטעמם גרמו לנזקים הנטענים. בית המשפט אימץ את מסקנות חוות דעתה של המומחית וקבע בהקשר זה כי המבקשת לא הצביעה על כל טעות או פגם בחוות הדעת האמורה. נוכח כל זאת קבע בית המשפט כי "לתביעה אין כל בסיס" ולפיכך דחה את התביעה. כן קבע בית המשפט כי התביעה הוגשה כנגד צדדים רלבנטיים ושאינם רלבנטיים "במטרה להתיש את הנתבעים".

           על פסק דין זה ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.       בית המשפט המחוזי קבע כי דין הערעור להידחות, וכי ניתן היה להסתפק בדחיית הערעור מטעמיו של בית משפט השלום כיוון שאין מקום לשנות מהממצאים שקבע בית משפט השלום וכיוון שלא נפלה כל טעות בפסק דינו. למעלה מן הצורך קבע בית המשפט כי חלק ניכר מהטענות אותן טענה המבקשת בערעור כלל לא נטענו לפני בית משפט השלום ולכן אין להידרש אליהן. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הייתה כל סיבה שלא לקבל את מסקנות חוות דעתה של המומחית, וכי אפילו אם הייתה נדחית חוות דעת זו הרי שהמבקשת לא הוכיחה את טענותיה. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי בית משפט השלום גילה סבלנות רבה כלפי המבקשת והיה נכון לבוא לקראתה בכך שהעניק לה אפשרות להגיש חוות דעת מטעמה, אך היא לא עשתה זאת במועד ואין לה להלין אלא על עצמה. כן קבע בית המשפט המחוזי כי לא נפל כל פגם בהחלטה הראשונה במסגרתה השית בית משפט השלום על המבקשת הוצאות. נוכח כל זאת דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת.

          כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

4.       בבקשה דנן טוענת המבקשת כי היא אישה קשת יום שהוצאותיה השוטפות עולות בהרבה על הכנסותיה, ולפיכך שגה בית משפט השלום בהחלטה הראשונה כאשר התנה את הגשת חוות הדעת מטעמה של המבקשת בתשלום הוצאות ובכך סגר לפניה את שערי בית המשפט. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בחוות דעתה של המומחית נפלו פגמים רבים וכי היא לא שמעה את טענותיה של המבקשת בטרם הכינה את חוות הדעת, המבוססת, לטענת המבקשת, אך ורק על טענותיהם של המשיבים. כמו כן מעלה המבקשת טענות שונות הנוגעות להתנהלותם של המשיבים כלפיה לאורך שנות הסכסוך הארוך בין הצדדים. המבקשת טוענת גם כי עורך הדין החתום על מכתבה של העירייה אל המבקשת בה הודיעה העירייה כי אין ביכולתה לממש את צו ההריסה שהוצא בנוגע לבנייה שביצעו השכנים, הוא אותו עורך הדין שייצג חלק מהמשיבים בהליכים אחרים וכי הדבר "מציב סימן שאלה על התנהלותם של המשיבים". נוכח כל זאת עותרת המבקשת לכך שבית משפט זה יבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

5.       לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתם של המשיבים. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק כאשר נדרשת הכרעה בסוגיה משפטית עקרונית החורגת מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת [ראו והשוו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", והמבקשת למעשה כלל לא טוענת להתקיימותם. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. יתרה מכך, עיון בבקשה מלמד כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כמו כן, לא השתכנעתי כי למבקשת נגרם עיוות דין כלשהו, קל וחומר לא כזה המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

6.        למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. אכן, בתי המשפט נדרשים להתחשב במצבם הכלכלי של בעלי הדין כאשר הם משיתים עליהם הוצאות משפט [ראו למשל: רע"א 3788/06 יפת נ' ידיעות אחרונות בע"מ (טרם פורסם, 19.1.2012), בפסקה 18 לפסק דינו של השופט ח' מלצר] אך אין משמעות הדבר כי צד שהפרוטה אינה מצויה בכיסו יהיה פטור תמיד מתשלום הוצאות כאלה, במיוחד כאשר מדובר בהליכי סרק [ראו והשוו: רע"א 2146/06 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865, 869-868 (2004)]. בענייננו גילה בית משפט השלום סבלנות רבה כלפי התנהלותה של המבקשת, עליה מתח ביקורת חריפה, אך לבסוף התנה את הגשת חוות הדעת מטעמה בתשלום הוצאות. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת בית משפט השלום, וסבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורה של המבקשת.

7.        בשולי הדברים אציין כי המבקשת השתמשה בבקשתה בשפה בוטה שאינה במקומה.

8.        סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות. נוכח הכרעתי, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אותה הגישה המבקשת יחד עם הבקשה דנא.

          ניתנה היום, כ"א בתמוז התשע"ב (11.7.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. ענ